מאת: שולי שיינין

את הטור הזה לא כולם יאהבו לקרא. אולי יותר ממחצית, אולי מרביתם ואולי כל מי שיקרא יכעס עלי. אבל, מה לעשות? במדינה שלנו יש חופש ביטוי בינתיים, גם אם ניתן להתווכח על מהותו והגדרתו. על דבר אחד לפחות תסכימו איתי. גם אם לא תסכימו איתי, אני יכולה לכתוב את דעתי.

אז ככה, נמאס לי.

כן. חד וחלק. פשוט ובלי הצטעצעויות מיותרות. בלי כותרת קריאייטיבית או גליק כלשהו. פשוט נמאס. בא לי להקיא, הייתי אומרת. ממה, אתם שואלים. כבר אסביר לכם. אל תדאגו. טור שלם אני הולכת לכתוב על מה שנמאס לי, להוציא מהלב ולהעלות על הנייר ל… למי? צחוק הגורל. בדיוק למי שחושב כנראה ההיפך ממני.

תרבות הסלב החרדית עלתה לי עד לגרון. עכשיו היא מאיימת לחנוק אותי ואני בקושי בולעת אותה יותר. די! מספיק! באמת שהגזמתם. הגזמנו. כולנו. הידעתם שהחברה החרדית הפכה לעובדת אלילים? כן. כן. ברחובות בני ברק וירושלים טיפחנו בכבודנו ובעצמנו את מקדשי האשראם למיניהם. מדי יום אנחנו כורעים ומשתחווים לאלילי הפרסום חובשי הכיפה השחורה. מתכופפים בהערצה לפני כוהני התקשורת התורניים בעלי הציצית המתנפנפת . מקריבים זבח ומנחה לכל הפסלים אותם יצרנו במו ידינו.

אה, לא שמתם לב עד היום? מעניין. אני הבחנתי בזאת מהר מאד. הרטט המקוון החולף על המסך בהעלות שמם הקדוש של אישים מסוימים ש… לא תאמינו! יודעים לעשות פרסום. איזו אגדה. החיטוט המבחיל ולאחריו התיאור הפרטני והמייקר באירועי יומם של אלה התופסים בברנז'ה (רשימת הזהב, אל נא תזלזלו כמוני) מקום של כבוד בשורת האחמ"ים. תיעוד הפאפרצ'י של מיודענו ממשרד X המעשן את הסיגר הנצחי שלו (קובני. תזכרו שזה סקופ שלי.) ויקירנו ממשרד Y המרוקן את תכולת פחית הבירה שלו בקול תרועה. אלו תמונות. תאווה לעיניים.

נמאס, רבותי, נמאס!

אם יורשה לי לשאול (וגם אם לא) בתמהון אמיתי: האם לא (ה)חטאנו את המטרה? האם לא רצנו רחוק מדי מרוב התלהבות? נכון. פרסום הוא מקצוע נחשב. מכובד. יקר. שווה. אם הצלחתם להשתלב במקומות המוברגים הללו ולהוכיח שאתם שווים את כמות האפסים בתלוש שלכם, כנראה שניחנתם במוח שלא ניתן לכלל האוכלוסיה במידה שווה. שאפו לכם. אבל תרגיעו, חברים. תרגיעו! עדיין כולנו בני אדם. עם חולשות ויצרים, עם כשלונות ודחפים, עם רגשות ואכזבות, עם תהיות ובלבולים. כן, כן. ככה אנחנו.

בני אדם מן השורה. ולא שורת יהירים המדמים עצמם משתייכים לליגת על. תרפו מזה, בבקשה. זה מיותר. זה מעיק. זה חבל.

נכון, יש בידינו כוח. הוענק לנו זן מסוים של עוצמה. השפעה על דעת הקהל. הכוח להכנס (במרמה לפעמים. בואו לא נרמה את עצמינו כפי שאנו נוהגים באחרים.) לארנקו של השכן בכוח המחשבה, להצעידו אל הסופר ולמלא בעגלתו כמה מצרכים שלפני שעה לא ידע על קיומם כלל. זו אחריות. ואחריות, כמו שראינו כולנו לפני שנה את המודעות זועקות, היא מחייבת. לפני הכל – אותנו.

אז בואו ניקח אתנתחא קלה ונתבונן רגע סביבנו. לא. קודם כל על עצמנו. יש כל כך הרבה מה ללמוד ולתקן. יש כל כך הרבה מה לעשות. אני יודעת שזה נשמע כמו המחנכת מן הסמינר או הרב'ה בחיידר. זה נשמע מעצבן ומטיף. אבל זו האמת, מה לעשות. סליחה שרציתי להזכיר לכם אותה.

אבל רציתי.

אני לא בטוחה שהטור הזה יעשה משהו. אני יותר בטוחה שלא. הוא בטח יביא בעקבותיו הרבה טוקבקים זועמים, תגובות שתבקשנה לשים אותי במקומי ובבקשה לא להורות לאחרים כיצד לנהוג, ואם אינך מעונינת אל תקראי ואל תשמעי. זה מיועד לאנשים שאוהבים את הטשולנט הזה. מעולם לא הכרחנו איש לטעום ממנו. כל אחד הגיע מרצונו. אולי יהיו כמה אמיצים שיעזו ללחוש כי גם הם חושבים ככה. לפעמים.

אני יודעת שזה מה שתגידו. וחשוב שתגידו. כי לכל אחד מותר לאמר את מה שבלבו. הנה, עכשיו עשיתי זאת.

תודה שהקשבתם.

אם היינו פותחים את הפוסט בצמד המילים "כמה צפוי", היינו חוטאים בחוסר מקוריות. לא היינו מפתיעים או מרגשים. כי גם זה צפוי. אז נוותר על הקדמה וניגש ישר לנקודה המרכזית, לשמה פרסמנו את הפוסט הנוכחי.

ובכן, נשות דמיון מארגנות כנס ראשון מסוגו "יוזמות" לבעלות עסקים חרדיות בשיתוף עם מט"י. הפולמוס שייתכן ויווצר כתוצאה מכנס זה בעיתונות החרדית (הנה רעיון לכותבי מכתבים למערכת, הנה רעיון למחלקת היח"צ) הוא הדיון המיתולוגי והוותיק מבין כולם: האם הבעל צריך לשבת בכולל כשאשתו עושה את כל השאר (מפרנסת, מחנכת, מנקה, מבשלת ועוד ידיה נטויות) או שמא עליו לשאת בעול כלשהו.

גדולי ישראל שליט"א וז"ל הבהירו לא פעם כי אכן לפי שטר הכתובה תפקידו של הבעל הוא לכלכל, אבל כיום נשים רבות נטלו זאת על עצמן כדי לאפשר לו לשבת ללמוד. ובזכות נשים צדקניות נגאלו האברכים מעול העבודה. קומץ בטלנים שרובץ באפס מעשה ומחמם את ספסלי הכולל אינו מלמד על כלל האברכים הרציניים שנשותיהם עובדות במסירות כדי להביא את הלחם הביתה – אז אל תזכירו אותם בכלל. כי הן רוצות את המצב הזה והן בוחרות בו מלכתחילה. כי כך חינכו אותן מבית ומחוץ.

ומה הרב וולבה היה אומר על זה? טוב נו, אני את שלי אמרתי. עכשיו תורכם.

זה כבר לא חדש: מידי תקופה עובר עלינו, הציבור החרדי, גל עכור של הכפשה הנובעת בעיקר מבורות סיסטמתית בקרב אלו שנשבו, בד"כ בניצוחם של כמה פוליטיקאים שוליים. הפרסומאי קלמן בורנשטיין לא יכול לראות פרסום שקרי ולתת ל'אמת בפרסום' להעלם, ובבחינת 'אל תעמדו מנגד' רקח יחד עם המעצב אליעזר כהנא סטיקר "הנלחם בהכחשת העובדות".

פאשקעוויל חושף: אחד ממשרדי הפרסום הגדולים במגזר החרדי נמצא בימים אלו במו"מ מתקדם עם לקוח גדול מימדים במיוחד ושוקד על בניית מותג חדש. הפרטים המלאים שמורים במערכת ואסורים לפרסום בצורה גורפת – אל תנסו אפילו להתקשר כדי לקבל רמז. כל מה שנוכל לספר הוא כי מדובר במשרד פרסום בחמישיה הפותחת (על פי נתוני יפעת) ובלקוח ענק מימדים, שלהערכתנו, יקפיץ את המשרד למקום גבוה יותר.

במידה והכל יבוא על מקומו בשלום, נפרסם ברכות ואיחולים ונעדכן את הגולשים על זהותם של הנוגעים בדבר. הפרטים המלאים, מסתמן, בגיליון הבא של 'מרכז העניינים'. צפו להפתעה.

עדכון: לתגובתו הנסערת של דינקיס

פוסט אורח מאת: שולי שיינין – דמיון

עוד לא הספקתי להכיר את כל אנשי הקשר במערכות המגוונות בהן מתהדר (?) הציבור החרדי. אבל גם בקשר השבועי מול מסיכות אנונימיות המשתייכות לדמויות שונות, אפשר כבר ללמוד כי קיימים הרבה סוגי מסיכות מאחוריהן מסתתרים צוו של העורך הראשי, עקיצות עורך המשנה, דרישות מחלקת השיווק, נדנודי המזכירה ועוד עשרות קולות וצבעים שלא נגמרים. להלן מדגם חלקי משלל המסכות אליהן נחשפתי:

האגרסיבי: (מאלץ להרחיק את השפופרת מהאוזן ולהכין גלולת הרגעה מראש) "מה פתאום שאני אתן לכם יח"צ? למה, אתם הכנסתם לי איזו מודעה בעשור האחרון? בכל שבת אני רואה אתכם מציצים מהעיתונים המתחרים, ורק עלי דילגתם! היה לא תהיה. כל זמן שלא אקבל ממכם מודעות בדיוק באותה פריסה של שאר העיתונים, לא תקבלו ממני קמצוץ איזכור בעיתון! על דברתי".
מאחורי המסיכה: סוף סוף מצא לו פורקן הולם, מאגר תסכולי הילדות.

הטירון: (לא ברור מה תפקידו האמיתי, אם יש כזה בכלל) "אני רק בורג קטן במערכת. לא מחליט שום דבר. רק צינור שמעביר. דברי עם הבוס. לא אני. מצטער".
מאחורי המסיכה: עדיף לשחק אותה ראש קטן. העקר שירדו ממני.

המפולפל: (מנופף אגודלו באויר בתנועה למדנית ומצחו חרוש קמטי מחשבה) "תראי, באמת רציתי להכניס לכם. רק ששבוע שעבר כבר הכנסתי וזה קצת מוגזם. תני לי רווח של שבועיים שלוש ואנסה שוב. תאמיני לי, אני בונה אסטרטגיה שלימה בשביל להכניס אתכם למדור. זה לא פשוט. לא פשוט בכלל".
מאחורי המסיכה: הוא באמת רצה להישאר בלימוד. רק שלא היתה לו ברירה. אבל הגישמאק נותר חלק ממנו.

החביב: (בד"כ נדיר להשגה, מצוי במהדורה מוגבלת בלבד ובכמויות מצומצמות) "אין שום בעיה. למה לא. באמת מגיע לכם. אתם אחלה משרד. תשלחי, תשלחי, למה לא. אני תמיד מפרגן לכם. זה בסדר. מילה שלי".
מאחורי המסיכה: כנראה קיבל את זה בגנים. אין הסבר אחר.

המתנשא: (חיוך נונשלנטי מרוח על פניו וקולו העמוק מדבר מדודות מדודות) "בסך הכל – הכל תלוי בי. על איזה צד קמתי בבוקר, מה טעמתי לארוחת הצהריים, ובאיזה מצב רוח הייתי שרוי כשהתקבל המייל. ברצותי – ייכנס, וברצותי – ייגרס".
מאחורי המסיכה: עודף ביטחון עצמי מחפה פעמים רבות על חסך אמיתי המצרך

המחפף: (בכל שבוע התלבטות מחודשת אם להאמין לו או לא, לאור נסיון העבר) אני "אכניס. אכניס. אין בעיה. בטח. הנה אני מבטיח לך. מה, שבוע שעבר הבטחתי גם? נכון. אבל הפעם באמת. אה, גם אז אמרתי ככה? טוב, אז מה רצית, שלא אבטיח? אני מבטיח. ייכנס".
מאחורי המסיכה: העקר לעשות הרגשה טובה. השאר לא משנה.

בואו לא נשכח שאלו רק מסכות. מאחור נחבאים אנשים שבאמת רוצים לעזור. להכניס. להיות הכי טובים שאפשר רק ש… לא תמיד אפשר. אבל הם רוצים באמת (מה? זאת כבר שאלה אחרת). אז לפני הצעקות, חיסולי החשבונות, טענות ומענות, תלונות וויכוחים וגם תודות וחיוכים (כן, יש חיות כאלה)– נזכור רק רגע, שיש מסיכה המפרידה בין מה שרואים מכאן למה שרואים משם.

ומאחורי המסיכה – תמיד ישנו אדם.

כותרות השבוע: השבוע מסקר המדור את ענף התיירות במגזר החרדי. אלי בן גד, מנכ"ל דילטורס, מספר על התייר החרדי. הפינות הקבועות: דירוגים, לומדים לקרוא ורואים עולם

תקליקו כאן למדור המלא – ותיהנו!

תאמינו או לא, חודשיים בלבד אחרי פרסום המכתב בו הרבנים מחרימים בתוקף את התחנות החרדיות, קחו נשימה, חכו לזה: יש מי שמקבל הכשר וגושפנקא מלאה מגדולי הרבנים (!). לפני הסופרלטיבים על האתר, מבזק גילוי נאות: כותב השורות שימש כעורך חדשות בגלגולו הקודם של האתר (אתרוג), והחל ממחר בע"ה, יכתוב כמה שורות גם באתר המחודש (tog). פלא שאני מתלהב?

במאמר מערכת ארוך ומנומק מפרסם האתר את בשורתו העיקרית – "השליחות נמשכת". בישיבת מערכת רצינית וארוכה, קיבלנו, הכותבים, הנחיות מעודכנות בכל מה שנוגע לתכני האתר החדש. במכתב התמיכה שהנפיקו הרבנים, בעלי העסקים מתבקשים לתמוך באתר היחיד הכשר ברשת, ולפרסם בו את מרכולתם. לא רק שהחרם הוסר – האתר מקבל תמיכה מלאה מגדולי הרבנים.

מה יעלה בגורלם של שאר התחנות החרדיות? ימים יגידו, ואולי שעות… בינתיים, קבלו לפני כולם תמונת מסך מהאתר המחודש שיעלה בבוקר לאוויר.

האמת, אני לא יודע האם הכותרת שנתתי לפוסט באמת נכונה, אבל לפי כמות חברות התיירות שפורחות במגזר החרדי נראה כאילו כל השכנים שלי בחופש על גדות הכינרת, שלא לומר על גדות הים האדום, שלא לומר על גדות מדרכות פריז…
'דיל טורס' זהו שמה של סוכנות נסיעות חדישה ומיוחדת שקמה בשבועות האחרונים בבני ברק, שיש הטוענים כי היא קשורה לחברת תיירות מגזרית וותיקה מפתח תקוה. ע"פ אייל גור ואיתן דובקין שאחראים על האסטרטגיה והמיתוג: העסק יבנה לא בעזרת פרינטים של עמוד או קריאייטיב תדמיתי קשקשני, דילטורס רק באינצ'ים נכון לרגע זה מתוך בחירה אסטרטגית. אנחנו מאחלים דרך צלחה.

לוגו דיל טורס - אייל גור

דיל טורס - אינצ'ים בלבד

סיכום שנתי של יפעת בציבור הכללי: המפרסם הגדול שטראוס המשרד הגדול מקאן אריקסון. ומתי יופיע הדירוג הדתי? | האם המשרדים החרדים ירשמו לתחרות האפ"י מספר 8? | סיפור בהמשכים נוסח 2010: כתבה על שוק הגבינות | מי יעשה את הקופה הגדולה? כתבה על קופות החולים | קליק כאן למדור המלא

כתבה שלישית על הגבינות והפעם: תנובה מכריזה על מיתוג מחדש | הצצה ראשונית לדו"ח יפעת למגזר החרדי טרם פרסומו הרשמי | תזוזות בענף: אגס, אפיקים, תוצאות, דמיון, ובולטון פוטנציאל | מי אמר פרסום ולא למד? על טקס הסיום של קורס הפרסום בלומדה | התביעה שהפכה את הענף בשבוע האחרון למרקחה: הסיפור המלא | הפינות הקבועות: המצעד השבועי, לומדים לקרוא ורואים עולם.

תקליקו כאן למדור המלא – ותיהנו!